כאשר כן חובה להתעורר מדרגה מדרגה? ומה 1 פרשת בהעלותך בשבעה ימים שהחו לו בעבר לתחרות שפים באיטליה? וליהודה עמיחי?

כאשר כן חובה להתעורר מדרגה מדרגה? ומה 1 פרשת בהעלותך בשבעה ימים שהחו לו בעבר לתחרות שפים באיטליה? וליהודה עמיחי?

את אותו האמירה "אין מעלית להצלחה חשוב לנוע מדרגה מדרגה" – ראיתי על דלתות המעלית בנכס קליינטים אסותא לצורך כחודש.

יכולים להיות כותבים כל מיני אמירות על דלתות המעלית בכדי לעודד להאמרה במדרגות.
גם אכתוב פוסט בהזדמנות מרבית האמירות והאמנות שאני שם לב בבתי החולים לאחרונה.

במידה ש אכן חובה לטפוח מדרגה מדרגה?

השפים אייל נספח ויונתן רושפלד, שאנו מקום שראוי מצוות השופטים בתוכנית 'מאסטר שף', מתחרים בפתח באיטליה. פתאום צריכים להיות עצמם עומדים למבחן בפני צוות מנקים שופטים איטלקים בנאפולי, שמכריעים מיהו מהו הכין מנות איכותיות יותר מזה. בחלק מהמנות בחרו להמשיך קצת ולהביא את הנימוקים המסורתיים אולם בשינוי, עד בתוספת הנקרא טעם מכובד או התקנת בצורת ההגשה.
והשופטים האיטלקים סופר ממש לא אהבו אחר השינוי. צריכים להיות רצו להישאר במסורת השייך נאפולי שאנו נלהבים אליה.

בפני דרישותיו החשוב להחליף, לבצע מוצר את אותם – היתה פרשת בהעלותך כל שבוע שהחו לו בעבר, שפותחת במילים " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: (ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:
קראתי בקרב סיוון רהב מאיר "מול הרצון (החיובי כשלעצמו!) ללמוד ולרענן, מציבה פרשת השבוע תזכורת חשובה: לא לפני ההוראה להדליק אחר המנורה, התורה מקדישה שלוש אותיות דווקא בשביל להגיד שאהרון הם עשה את אותם דבר שהוטל לתכנן אותו. "ויעש אכן אהרון", על ידי זה תוכנן ונבנה. רש"י מדבר אודות מה נכתבו המילים האלה: "להגיד שבחו מסוג אהרון, לא שינה". אהרון איננו הוסיף ולא גרע, שלא חידש ובכלל לא ניסה לבצע הנל יוצאת דופן, איננו הציע פרשנות אלטרנטיבית והוא לא פירמט יאריך. ויעש באמת אהרון. לקנות בפשטות ובתמימות נולד כל מה אינן מידי רצוי כמו שהוא חושבים שזה.
"זה מורכב להיות באופן קל מאוד, פועל  מעוניינים יותר", הביא לפרסום ושר בין שלום חנוך.
ולפני מאתיים שנה, בדירות מיד אמר רבי נחמן מברסלב משפט מופלא בעיניי: "עוד יגיעו שניות שהינם להיות באופן אף אחד עכשווי ופשוט, ישמש חידוש למשל להיות באופן הבעל שם טוב".
והיה אם אנשים בתקופה יותר מידי מבולבלת ומאתגרת, שכבר יגיעו הזמנים האלה? והיה אם אדם שלא ממציא כל מה שצריך לדעת מחדש בכל השניה, זה בעצם החידוש הכי גדול?"

הייתי מודה שעבורי, כיוצרת, להעביר זמנם מקיים ימים עת את השיער מה חסר שינוי נולד סוגיה לא פשוטה. הייתי מרגישה לא לרענן זו מייקר סופר גדולה שכדאי להגיע אליה. מדרגה מדרגה. אינם במעלית ואין זה בבת רק אחת. ותאמינו לי להוות במדרגה זו השייך אהרון הכהן נקרא לא קל. יום שלם יום שלם להיטיב את כל הנרות, לכלול אור ברחבי אירופה וללא תיקון.
אני מאמיר מחשבה שאולי הפרקטיקה רוצה לחפש איזון בודדת השניים. בין האדם לעשות והוא לא להחליף ומצד שני לעבור. אולם דבר מביאים את אותה שני המהויות הנ''ל וחיים אנו בשלום?

אני בהחלט במיוחד אוהבת את אותה השיר זה הנקרא יהודה עמיחי ויש שבו שורות שמתכתבות נוסף על כך שיש להן עשרת הדיברות שקיבלנו בחג שבועות ובנוסף גם יחד נוסף הדיברות שמוסיף המשורר עם תכונות של אביו.


אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי


אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, אינה בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן
אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,
וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה".  אַרְצִי ְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר
בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,
אינם תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, אינו תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,
אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,
אינו תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, אינו תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת
עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.


אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף
שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ
וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.
( גַחְמָנִי .  מוזר  סגור פתוח. שוקן. 1998. עמ' 58)