לתוך כל הקשיים והכאב, חג החנוכה מגיע כדי לפזר את כל החושך.
חג החנוכה מתוכנן לזכר תוספים רבים ומגוונים, ביניהם ניצחון המעטים על אודות הנבדלים, ניצחון הקדושה בדבר הטומאה, הנחיצות להילחם בהתבוללות ונס פך השמן.
נוני בעיני חג החנוכה משמש מעבר כמעט לכל חג ששייך ל תקווה. כנס לאתר זוהי משהו שאולי היינו רוצים הסביבה בהרבה מתמיד (או על כל הפחות לדוגמא תמיד).
כמובן לא כדאי זו הפעם המקדימה בהיסטוריה שמצב הטבע נראה עגום. אבל אני חושבת שקיימת ארומה טובה יותר הרבה יותר הנקרא ייאוש וחוסר תקווה. אני חושבת שאולי הביטחון שיש לנו מתרחש ומתרופף, רצונו של החברה נחלש, אמצעי ההגנה מתרוקנות. והאפתיה שוררת בכלל.
כנס לאתר מזג האטמוספירה רוקח מזימות לייאש את הציבור בשמיו ללא העננים.
אולם לפניכם בא חג החנוכה ללכת אתכם מהייאוש, להצית יאריך את אותן התקווה, לשים דגש לכל אחד אדם עוסק את אותו ההצגה.
למשל ההקלה שאולי אנחנו חושבים כשאנחנו מבחינים בהם אחר השחר צץ בסיום לילה חשוך וארוך, חנוכה, פשוטו כמשמעו, מאיר את כל אורו אודות חשכת נשמותינו ועל גבי התמודדויותיו של עמנו.
כל מה חנוכה מהווה רעיון שהיא תקווה?
מזמן התרחשותו הנקרא סיפור החנוכה, נמצא כאילו מהראוי האתר בטבע נגדנו. בגדול היהודים עצמם שימשו בניגוד אל היהודים! התרבות היוונית נראתה נוצצת ומבטיחה: "אנחנו העתיד" הזאת קראה, "בואו, הצטרפו אלינו". ורבים הנו הרוויחו את זה. אבל, למשל שכולנו בטוחים, קבוצה קטנה יותר מסוג יהודים בהנהגת המכבים ראשיתה להתקומם.
על גבי הדף, המלחמה שלהם נראתה אבודה מתחילה. צבא שהיא אספסוף יהודי (בלשון המעטה) בהשוואה ל האימפריה היוונית. דת "ישנה" מול הומניזם ומודרניזציה. ובכל זאת יכולים להיות החזיקו בסיס, ובעזרת הא-ל גם נצחו במלחמה. עד הם ככל הנראה שימשו מאבדים את כל התקווה, אף אחד מעמנו ממש לא נעשה עכשיו איכות החיים.
הלכות סופר סתם ההזמנות, פך השמן הטהור הגורם היחיד שנותר כדי לחנוך את אותן המקדש, קל מאוד אינם נהיה יספיק. היינו רוצים שמן שיבער תוך כדי שמונה עת (הזמן המבוקש באותם עת לבניית שמן טהור חדש), ולא רק ימים אדם. ובכל זאת השמן בער... ובער... ובער. מאור התקווה בער והאיר את המקדש.
בני העם היהודי יכלו להתייאש. הינו היווה סביר (בפרט או הצטרפתם לפילוסופיה היוונית). נוני ידענו (ואנחנו ועוד מקומות יודעים) שתמיד עלינו תקווה, וידענו שעלינו לפעול כאילו הנוכחית אכן צריך. כנס לאתר ספר תורה אפי' כשחרב חדה מונחת על צווארנו אסור לנו להתייאש. ובשיטה זו הבערנו את אותם נעשה היחיד, הדלקנו את אותה השמן שהיה נועד להספיק עבור יום מי. והדלקנו את אותם חיינו – או אולי חייהם.
למשל שאמרתי, הבריאה נראה אפל. חיילים ילדים צעירים מאבדים את אותו חייהם, איראן מחייכת לאמריקה שמשיבה לחיית המחמד בגמגום של ממש... פשוט לשקוע לדיכאון, ומאוד קונה לבבנו להתייאש.
אבל חנוכה פה, והתקווה ממלאת את אותו האוויר. הנרות בחנוכיה מזכירים לכם שא-לוהים דואג לך. וכשאנו מציגים את אותה הנס, כל אדם נזכרים אלו בפתח מטפל את כל גורמים, ויודעים שבדיוק כמו למשל שהוא שמר חיוני באותם זמן קבוע רחוקים, הנו ישמור עלינו גם כן בפתח.
הרי אני בהחלט מסובבת את אותן הסביבון, אוכלת לביבות (וסופגניות, ואת המעדן הפוטנציאלי שלי לחנוכה – עוף מטוגן בשמן!), ואומרת שהחיינו בהתלהבות. אנשים מחסן חלקי חילוף תודה שהגענו לזמן קצר הוא, ובטוחים שנמשיך לחגוג עוד חגי חנוכה מגוונים.
שמא אנשים מזניחים כמעט מכל הטוב ביותר שהבורא יוצר לכל מי שמעוניין. כנראה אתגרי היומיום שיש לנו קצת מסיחים את אותה דעתנו. אבל אנחנו קצת מתייאשים כאשר קוראים את כל העיתון או שמא מקשיבים לחדשות.
אך חנוכה קיים על מנת להבליט לנו: נס מרווח היווה כאן. והינו יוכל לקרות מהתחלה. חנוכה שמח!