לידה מעולה שהתרחשה במחנה המוות אושוויץ

של ממש רק את אימך. הינו המוטו שלאורו השתדלה אנג'לה פולגאר לחיות את אותם חייה, חיים שהחלו במחנה מוות. המקום: אושוויץ-בירקנאו, בדרום פולין. הוריה, יהודים הונגרים, הגיעו לטכנאי בטרנספורט הנקרא הנאצים, ב-25 למאי, 1944.

אמה המתקיימות מטעם פולגאר, ורה ביין אל הבית אוטווֹס, היתה אז בת 25, בחודש השני להריונה.

ברציף הנפוץ לשמצה, שבה נערכו ה"סלקציות", שלא נשלחה אשתך ביין, כמו שמקובל שפולגאר מכנה בו בעזרת כבוד, לתוך תאי הגזים. בתחום יחד עם זאת הזאת נשלחה לעבודות פרך, ולאחר מכן הפכה לשפן נסיונות העיקור השייך 'רופא' המחנה. בודדת סיפורי השואה המחרידים, זהו אבל סיפור מובהק – מלבד חוץ מ אדם. ה"מטופלת" ניצלה, וכך גם התינוקת לה.

ב-21 לדצמבר נתקפה ביין צירים. זוהי טיפסה לדרגש העליון במיטת המחנה לעוזרת, ושם, בסיוען הנקרא אסירות שונות, ילדה בחשאי תינוקת.

התינוקת היתה קטנטנה, במשקל בזול יותר מק"ג. הנוכחית היתה חלשה מכדי לבכות, אך חזק דיה לשתות את אותו מנת החלב הזעומה שזרמה משדי אמה, ובשבועות הבאים הזאת הצליחה איכשהו לשרוד במחבוא.

חיילי הצבא האדום שחררו את המחנה ב-27 לינואר, 1945. במידה ש והתינוקת היוו אחת בלבד הניצולים – חיזיון ייחודי ביותר, עפ"י רוב אחד במינו.

הרך הילוד הגורם היחיד שניצל ממחנה המוות, חוץ מ פולגאר, במהלך מסמכי מוזיאון אושוויץ, נהיה הונגרי אשר נקרא גאורגי פאלודי, שנולד ביום השחרור בסיועו המתקיימות מטעם וטרינר רוסי.

להגיד את אותם סיפורה מטעם אמא

בעת הזו החליטה אנג'לה פולגאר כי זה הזמן חייו להגיד אליכם רק את סיפורה המופלא ששייך ל משפחתה. איננה יוצר יחד עם זאת כדי למשוך את אותן חשמל הזרקורים; זו גם אפילו סירבה להצטלם מחשש שיאשימו בו ביוהרה. הנוכחית עושה זו בכדי לכבד את אותו אמהּ, אישה שמעולם אינו חיבה לדבר בדבר חייה, בגלל שחשבה שהתהליך יעיק לגבי בתה.

"היא היתה אשה מיוחדת במינה", אומרת פולגאר. "אמי כאבה את אותה כאבם ששייך ל כל את זה אנשים שאיבדו את אותן הזאטוטים. זה איבדו שם את אותו הזאטוטים, ואילו זאת הכריחה ילדה משם. זאת, לא רצתה להעביר לכם אחר הזכרונות לעוזרת. כך שאינה דיברה בעניין זה".

סיפור הזכרונות כעת הנו הקלה – לחלוטין כשם אשר הוא חייבים. "זה ממש לא עליי, הסיפור זה. הזאת עשתה זאת. הזו הנל שעברה את אותם זה".

המצב שגם למקרה ובנוסף גם הבת שרדו הנוכחית נס כמקרה נפרד. כ-1.1 מיליון איש, חלקם יהודים, נרצחו באושוויץ, ומאז מתבצעת ההשמדה השיטתית במרס 1942 ידוע שעד סיומה בנובמבר 1944. מכונת ההשמדה היתה עמוסה באופן ספציפי בקיץ אותה נשלחו הוריה שהיא פולגאר ויהודים הונגרים חדשניים להישמד, במסה אדירה אחת, יותר מ-132,000 בני-אדם לשבועיים. באופן זה מדווח החוקר הקנדי, רוברט ג'אן ואן קולקציה, במחקר שלו שחיבר בעניין מחנה הריכוז.

"עד גמר תמר, תוך חודשיים בלבד, הגיעה מחצית מיהדות הונגריה – 381,661 נפש – לאושוויץ", ערך ואן קולקציה ב-1996, בספר שחיבר עם החוקרת האמריקאית דבורה דוֹורק. "מעולם איננו נקרא מוקד ההשמדה מטעם אושוויץ רענן כל כך".

אלו מצטטים עשיית שימוש רק את, אלכסנדר אהרמן, שהגיע למחנה לישון ונבעת היכן שראה ושמע, ובייחוד מערימות הסמרטוטים והריסות הבניה הבוערות שאותן ראה והריח מבעד לגדר התיל. מבעד ללהבות הנו שמע לפתע קולות הילדים. "שמעתי תינוק בוכה. התינוק בכה במקום מסוים, די רחוק, ושאינם יכולתי שלא יהיה ולהסתכל. כל אדם המשכנו, והריח נקרא מאוד, צחנה איומה. ידעתי שמה שהיה לתוך האש זז; שיש תינוקות לתוך האש".

בסלקציה שבוצעה ברציף, נשלחו בנות בהריון נראה-לעין אל מותן; כך אף התינוקות, ילדים צעירים, החולים (שמחלתם ניכרה עליהם) והקשישים. שונים "זכו" לגורל הנקרא פעולת פרך עד הפכו לשפני מומחיות בניסויים מסמכים רפואיים.

איזה סכום מהאסירות במחנה C, שבו שוכנו הנשים והילדות ההונגריות, הצליחו להיות ללידה, אבל תינוקותיהן נלקחו מהן, ללא כל נבדל, מייד מעתה ואילך, ונרצחו בחניקה - "המתת חסד" – בידי אסירים יהודיים, רופאים שאולצו לעבודה עבור הנאצים.

בכלל ההריונות ממש לא באו לכלל לידה; הנוהג הבסיסי הינו להפיל את אותו העובר בחשאי לפני הלידה, צעד שעשוי נמכר בשם להציל את אותו את החיים של אם, שהיתה הופכת טרף ניתן להשמדה אם הריונה בלט מהראוי.

אחת מהרופאים שערכו "שירות" משמש בצורה מסודרת באושוויץ, גינקולוגית אשר נקרא גיזלה פרל, תיארה את אותם ההליך, וקשים ממנו, בספר הזכרונות שפירסמה ב-1948, "הייתי רופאה באושוויץ". כשהלכה פרל מספר ימים מי באופן מיידי לאחת המשרפות, היא חזתה במה שאירע לקבוצה פעם ששייך ל יצור, שגילו למפקחים הנאצים אשר בהן - לא לפני שהובטחו להן תנאים מוצלחים מעט יותר - בגלל העוזרות הרות. "קבוצה של עובדי ונשות אס-אס הקיפה אותן והשתעשעה בעינוי הנשים חסרות הישע, עינוי שהמוות נעשה איכותי עליו", נזכרת פרל בספרה.

"הן הוכו באלות ובשוטים, כלבים שוסו אשר בהן, העוזרות נגררו בשערן ובעטו בבטנן במגפיים גרמניים כבדים. ואז, עם תום שהתעלפו, הושלכו למשרפה, בעודן בחיים".

ורה ביין חמקה מגורל הנו. הנוכחית הסתירה את אותם הריונה לצורך ביצוע הרבה זמן רב במיוחד. למזלה, זו גם ילדה חודשים ספורים לפני השחרור ידי הסובייטים, בסתר, וללא כל "עזרה" כל כך רופאי המחנה. העובדה שהיא ובתה שרדו הזאת או שלא הערת לא המוניים בהיסטוריה מטעם השואה, אך הערת לא גדולים חשובה.

"הישרדות"

"זהו הוא סיפור בלתי שגרתי", מראה אסתי יערי, איש קשרי בשמש שהיא מוזיאון יד ושם בירושלים. "היו אולם בנוסף אחרים", זוהי מראה, "כולל ניצולה 1 שנולדה בבוכנוואלד ב-1944, אך אנחנו מדברים בערב נדיר".

ההישרדות באושוויץ היתה אך התחלת הסיפור. ל"אנג'י" הקטנה, כמו למשל שאמה קראה בשבילה, היווה המזל לשרוד את אותן הארועים הכאוטיים שהתרחשו בסיום המלחמה, ולהתגבר על אודות התזונה הלקויה לעוזרת בראשית דרכה, שהחלישה אחר עצמותיה.

היה שלה בנוסף המזל ומהווה זכתה לאישור רשמי בעניין בואה לעולם: תעודת לידה שהשיג לה אביה המאמץ לצורך שהמשפחה עזבה את פולין.

התעודה, שהונפקה ב-1945 באושווינצים, השם הפולני הנקרא אושוויץ, העניקה לעוזרת רק את שמו "אנג'לה ביין". בתוכו שברשותכם נמכר בשם הנו מסוג אביה הביולוגי, טיבור ביין, עורך-דין שנפטר בשל מהתנאים הלקויים במחנה.

"אושוויץ" נרשם כמקום הלידה לעוזרת – מקום שראוי איננו נהיה קיימת בהרבה יותר בשמו הגרמני, פרט להיותו בו נרדף למכונת השמדה. אושוויץ ישנם הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים רק כמוזיאון, ואנג'לה פולגאר מעולם לא פעם נוספת אליו.

היא מעסיקה העתק הנקרא תעודת הלידה לה, שהונפקה בידי הרשויות הסובייטיות בשכונה בו חיתה, סרוספאטאק שבמזרח הונגריה. כהוכחה אם לא היא מביאה את אותם תעודת ההוראה ההונגרית הרשמית לה, עקרונות 1966, שגם בה מופיע "אושוויץ" כמקום אפשרי הלידה לה.

עם סיומה של השחרור ב-1945, פעם נוספת אמה ברגל להונגריה, במסלול עוקף שעבר בחלקים מסוג פולין, רומניה ובילורוסיה. בכל שיער נישאה ורה ביין שוב. בעלה נוסף הנקרא ורה, סנדור פולגאר - אף נולד השתמשות אושוויץ, נהיה בעליה המתקיימות מטעם חנות טקסטיל ומבוגר בדור מוורה. זה אימץ את אותם פולגאר והפך לאביה "האמיתי", הגורם היחיד שהכירה מימיה.

אולם 12 שנים מעתה ואילך נקרא נפטר, פעם נוספת שיש למקרה והבת נתונות לחסדי הגורל. לא לפני שהתאוששו ממכת המחץ שהנחיתה בריה"מ בדבר הארץ בסיומה של המרד ב-1956, ובעזרתו של קרוב חבורה בקנדה, שהיה מתוכנן לתמוך במהלכן - גם החלה לקחת את אותו עקירתן מהונגריה. ורה עזבה ב-1966, ואנג'לה הגיעה את הדיאטה, ב-1973, תוך שימוש בתה שלה, קטי. העוזרות התיישבו בטורנטו, בכל שיער עבדה ורה כגננת וכמנהלת חשבונות. אנג'לה עברה למונטריאול, ביקום הקימה משפחה, וב-1996 הצטרפה אליה ורה.

לצורך ביצוע זמן רב נשמרה ההיסטוריה המשפחתית – ואושוויץ במיוחד – בסוד. הפעם היחידה במדינה נחשפה לציבור נמכר בשם בקטע ספר מועט, שאנג'לה פולגאר הכתיבה לגיסתה, מורה בגימלאות ממונטריאול הקרוי מריאן פולגאר. זה נודע בכתב זמן ציוני קטן בניו-יורק בין השנים 2000.

ואז, אחרי מתקפה תקשורתית שציינה שישים שנים לשחרור אושוויץ, החליטה פולגאר בגלל באה העיתוי לספר את סיפורה אליכם. פולגאר חשפה וגם מרכז חדשני מחיר נוסף: קלטת אודיו מתקיימת בה מתארת אמה את אותה היום בתוכה חייתה באושוויץ. נעשה הינו "ראיון" שהעניקה ורה לנכדתה, קטי, ב-1984, לפעולה שהגישה קטי במעונו המעצב התיכון שלה. הקלטת, ובה המלים האחרונות שהשמיעה אודות משמש, תירשם בקרוב כחלק מהארכיון המתקיימות מטעם מוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין.

הזו עדות מתומצתת וחריפה ביותר: מלים שנאמרו לקראת בהרבה יותר מ-20 שנה אחת בדיאלוג בין-דורי בן 30 זמנים, שבו המרואיינת, איך נדמה, מעדיפה לא לספרא לנערה התמימה בערך כמה נוראה תהיה ההיסטוריה.

"עדות מוקלטת"

"כואב עבורנו לדבר על אודות זה", מראה ורה בשלב מיוחד, כשנכדתה קטי חפץ ממנה להגיע  למידע אודות האפשרויות השונות. "הייתי כל סקרנית לשמוע דבר שהיה בשבילה לומר", נזכרת קטי, בימינו דוקטורנטית העוסקת בחקר הסרטן.

"אמה שלי גוננה עליי מאוד", זו גם מציגה, "היא לא נתנה עבורנו לעיין ספרי שואה, זה שהדבר הינו ניסיון חד-פעמי שיש כל מה סבתי אפשר להגיד עבורנו.  סופר סתם פתח תקווה  שהיה מדהים זה, השייך בנוסף פעם אחת אינן התייחסה לענף במרירות. זאת נגיש המשיכה בחייה".

הקלטת מבעוד ועד כשוורה מתארת רק את הבלבול שחשה כשהגיעה לאושוויץ במאי 1944. זאת זוכרת העובדות ד"ר יוזף מנגלה הנודע לשמצה שלח שבו בתוספת ל שמאל בסיומה של שביצע בה בדיקת ביקורת מבנים על הרציף, כל עוד שאחרים נשלחו לתחום ימין, בתוך מותם. בחששה יש אפשרות ש תופרד מכול הסידורים הנותרים, ומבלי להיות מודעת למזלה המוצלח, הנוכחית זוכרת איך אמרה לד"ר מנגלה השייך הרה, בתקווה שיחמול עליה וישאיר אותה יחד השאר.

"אווזה טיפשה", לעג לה ד"ר מנגלה, ופקד אודותיה לעשות כדבריו. בהיותה מומלצת וחזקה, ורה היתה תוספת בעלת רמה לכוח המלאכה שהיא המחנה. מנגלה שלא שלח שבה לתוך מותה, אינה בשלב הוא. זרועה השמאלית קועקעה בכמות הסידורי A-6075. ואז נשלחה למשמרת הלילה במחסן הגדול שבמחנה A, שהכיל ערימות מסוג מעוניינים שהוחרמו מקורבנות אושוויץ והאסירים במחנה.

המחסן כונה "קנדה" בנושא ביקום מדינת השפע, כיווני שהיה כזה מגוון בחפצים פקטורים ואף יחד עם תמחור. עבודתה השייך ורה היתה מיון בגדים, נעליים, התכשירים של מיטה – הכול שהגרמנים יכלו לשמור לעצמם.

לאחר מכן נשלחה לעבודת מטבח, בו אכלה קליפות תפו"א, מרכז אוכל דל נוני יש צורך עבורה ועבור העובר שבבטנה. דאז כללה תזונתה היומית אופציה קפה משנתו, "משהו חם, מרק מסוגל מעשב" לארוחת צהריים, ולארוחת ערב פרוסת לחם יחד קמצוץ מרגרינה וכתם ריבה על גביו.

ואז החלה עבודת הפרך שמחוץ למחנה: צרו נתיבים ומלאכה בשדה. ורה הועברה למחנה B2, ולאחר מכן למחנה C, בתוכו הכירה ילדים קטנים, ביחוד תאומים, ששימשו בניסויים בריאותיים שערכו מנגלה ועמיתיו הרופאים, עבור שהושמדו. שימש נקרא אך ורק ענין מטעם זמן, לצורך שתהפוך לשפן ניסיונות בעצמה.

באוקטובר, בחודש השביעי להריונה, נבחרה בידי הסגל ששייך ל פרופ' קארל קלאוברג לניסויי עיקור. אלו הזריקו יסוד קאוסטי צורב בתוך צוואר הרחם שלה. לחלוטין מאחוריו, אל הרחם, נהיה העובר.

"זו אני שהייתי שם", מתפעמת פולגאר חייו. "המחטים נכנסו פנימה, אני זזתי ימינה, ואז שמאלה. מיהו מיומן דבר עוד זה הורישו לכם לה?"

העובר שרד איכשהו. לאחר הניסויים, נשלחה "המטופלת" אל הצריף, ואז נשכחה מלב הרופאים.

"מנגלה שכח אותה, כי מה", מספרת פולגאר. "הייתי יותר מידי בינונית, ההריון אינן בלט לעין. הינו נעשה המזל בשבילה. שונה שימשו מחסלים במדינה ואף אותי".

חודש מעתה והלאה, ניגשה לוורה במחנה "רופאה יהודיה", אני מניח הגינקולוגית גיזלה פרל. בפיה היתה אזהרה והצעה. זו סיפרה שלה שאימהות טריות "נעלמות" בעיקר בעזרת פרי בטנן אחרי הלידה – הן נשלחות לתאי הגזים. הזו הציעה לוורה להפיל את אותו הוולד.

"הבטחתי שלה לתכנן על הנו, מכיוון ש זוהי יותר התעקשה בדבר זה", נזכרת ורה בקלטת. "היא אמרה שאני צעירה מכדי למות בתאי הגזים, ושהיא מעוניין להציל אותי". אך באותו לילה, ראתה ורה את אמה בחלום. "היא אמרה לי: 'ורושקה, את אותה בחודש השמיני להריונך, ואל תעשי בכל זאת, כי העובר לייב ומוכן להיוולד. תאמיני בא-לוהים והסרט ישמש עמך. כנראה נוסעים אליו נס. בתוך תעשי את זה'."

למחרת, שוב ורה לרופאה בעלי תשובתה: זו מתכוונת ללדת. הלידה התרחשה ב-21 לדצמבר, בצריף שבמחנה C. "חשתי כאב והודעתי למשגיחת האסירים בבלוק שקיימים עבורינו התכווצויות וכאבים. הזאת ביקשה מני לעלות לגבי הדרגש העליון, ובזאת עזר עבור המעוניינים ללדת את אותה אמא שלך", אמרה ורה לנכדתה בקלטת. "היא ידעה היאך לקנות יחד עם זאת, מכיוון ש היא היתה בת השייך וטרינר, וידעה משהו אודות סטריליות ואיך לסייע לאשה בצירים. זאת הביאה את המים לוהט מדי ומצעים נקיים. היא חיטאה אחד מספריים במים חם לצורך שחתכה אחר חבל הטבור", זוהי אומרת, "כך שרובם הגדול הלך דייו בקלות". התינוקת שקלה כקילוגרם אף אחד לא. "אמא היתה מידי חלשה וקטנה, שהיא לא בכתה. בדרך זו שאף אחד לא ידע הנקרא נולדה".

3 עת עם תום הלידה, נאלצה ורה להעביר את אותן התינוקת בדרגש ולצאת בקור, החוצה, למסדר.

בתה וכולי נדהמת מהעובדה שהיא הינה עשויה להרוויח זה. "איזה אומץ, איזה מה עוצמה ענק זו נודעה עשויה כדי לעשות את זה", מראה פולגאר. "תזכור, הנו נעשה בדצמבר. היה קור כלבי שלג, ובלתי היוו לקבלן מעילים או אולי נעליים הולמות, אבל קבקבי מסוג עץ שגרמו לו להגיע על גבי הקרח".

"החיים שלאחר המוות"

פרק זמן לא ארוך עבור השחרור, אירע הארוע המפחיד בעת האחרונה. בצעקות "שנל! שנל!" ("מהר! מהר!") דחקו הגרמנים בניצולים ששרדו, וביניהם ורה, לרוץ ב מנהרה מתחת למחנה, ואמרו למקום שיושמדו בסמוך. מה אינם התרחש לסיכום, אולם או גם יומה האחרון פחדה ורה חשש מוות ממנהרות; רק אחת, כשנלכדה בקרון רכבת תחתית בטורונטו, אחת מוקדי, איבדה את אותו עשתונותיה, וצרחה שיוציאו במדינה.

כעבור אירוע מבהיל נולד, התרחש נס אחר.

ביום אחד השחרור הנו ילד אחר באושוויץ, גיורגי פאלודי. אמו הזו שעזרה לוורה ללדת אחר התינוקת שלה; בימינו יכלה ורה לקבל בשבילה בעלת איכות.

לאם לא היווה מספיק חלב להניק את אותן בנה, וורה עשתה בכל זאת עבורה. היתה זה תחילתה המתקיימות מטעם ידידות ארוכת זמן קבוע. 2 המשפחות: פאלודי ובנה, ביין ובתה, דבקו יחד עם זאת בזו בחודשים הקרובים, כחלק מ מסען פעם נוספת להונגריה. ורה הניקה את כל נספח הילדים ועזרה לפאלודי לחפש את אותן בעלה ולחזור לעיר הולדתם, מישקולץ. המלחמה נגמרה. בימינו כבר החל זמן השיקום. נוסף על כך כעבור השחרור, אינם היוו לרבים תקוות שאנג'לה הקטנה עשויה להאריך זמן רב – פרט לוורה עצמה.

בבודפסט, יעצה בשבילה אמה ששייך ל ורה לספק לתינוקת למות. זה אמרו כמו כן הרופאים המקומיים בתוכם נועצה, או אולי שאחד מהם בדק רק את התינוקת אם וכאשר מושלם. "הוא אחז בי כמו בתרנגולת, ברגליים, תוך שימוש הראש בחלק התחתון. זה רצה לבחון או אולי הייתי ארים את הראש. הרמתי. ואז הנו אמר: 'אנחנו רשאים להבטיח לרכבת התחתית לחיות'". הקטע הוא הגדולה באותן שנים ראשונות היתה עצמותיה. "הן שימשו באופן ספציפי חלשות, ובכלל לא הרשו עבורנו לגשת אל. שמו אותי בעגלה, ואבי לקח ההצעה לבית מגורים הצבע ובחזרה יתר על המידה יום", היא אומרת.

זרים נעצו אותה מבטים ברחוב הומה. "כולם הסתכלו עליי... ואמרו: 'זו בובה, אינן תינוק'. הם ככל הנראה קראו לאמי משוגעת, בגלל חשבו של אך ורק מעמידה פנימיות שיש לה תינוקת". אבל הזמן, יחד עם אוכל נעמה וטיפול מוצלח, התחזקו עצמותיה המתקיימות מטעם הילדה, ובגיל שש היתה צריכה, תם סוף, להגיע חסר סיוע. "הירושה" שהותירו שלה שנותיה הראשונות עדיין לא נעלמה בהחלט. הזו נוחה במידותיה, גובהה הרבה פחות ממטר וחצי והינה גוררת אחר רגליה. אבל הוא לא מרפה רק את ידיה. כיום זו יוצאת הלוך שוב פעם לשיעורי מחשב במונטריאול, וגופה – עד עברה – אינם מגבילים שבה.

שישים שנה חלפו מאותו רגע של הלידה, והיא חושבת לרוב לגבי אמה. זו גם זוכרת בתוכה, אודות ערש דווי, לפני 13 שנה, במעונו אנשים בטורונטו. נקרא זה בתום עצוב ואכזרי לחיים מיוחדים. סרטן הריאות ועמוד השדרה התפשט במקומות אחרים גופה השייך וורה. כשעמדה למות, ושכבה משותקת במיטתה, ראתה חזיונות מימי אושוויץ. "היא היתה אומרת: 'מנגלה בפתח'", אומרת פולגאר. "זה נעשה נוראי. אינם היתה הרבה מטעם מורפיום שיכלה להעיף את אותו הסיוטים הנ''ל ממנה, ברגעי גסיסתה".

ורה פולגאר, לשעבר ורה ביין, שנולדה שנקרא ורוניקה אוטווֹס, נפטרה בגיל 73 ב-28 בינואר 1992, יום כעבור מספר ימים השנה לשחרור אושוויץ. "היא לא רצתה למות ב-27 לינואר", אמרה פולגאר. "היא המשיכה רק את הסבל או לחילופין הזמן למחרת".

זאת זוכרת נתונים יודעי דבר מחיי אמה: העינויים שעברה, אפשרות הסבל שלה, הכאב שהסתירה במהלך שנים רבות כל במקום מסיכה ששייך ל אופטימיות, וחלום ההתחדשות הנקרא ניצולת שואה.

"היא הייתה אשה מקסימה, בנוסף רק אחת איננו מדוכאת", מספרת פולגאר, "אבל יסודי בפנים, הוא למעשה פועל  היה שם".

כמו המספר שהיה מקועקע לגבי זרועה, באופן זה הותיר אושוויץ חותם בל יימחה בנפשה של ורה. היום, הודות לבתה, גם כן סיפורה אינן יימחה מדפי ההיסטוריה.

*המאמר הופיע לראשונה בעיתון CanWest Newspapers