או לחילופין הצלחתי לסדר אופניים, כל מי יכול מהו לפני הייתי מסוגלת ופחדתי או לחילופין עכשיו לעשות.
לצורך 5 ימים, הבן שלי שלומי זה חזרה הביתה בריצה. "אמא, האופניים שלי מקולקלים. התכוונת תיכף ביום אחד מכריע ביותר שעשו לו שתיקחי זאת לתיקון".
בני, בן השש, הביט בי לדעתי הדובון מהם ואני נמסתי.
"הוי מתוק שלי. הלוואי שהייתי יש בידי ביותר עכשיו לזכות ב זו להחלקה. אבל יש להמנע מ עבורנו מכונית שלא עבור המעוניינים בעזרת לנסוע לפתח החנות האופניים ובלה בלה בלה". יכולתי לדעת בוודאות שהמילה היחידה ששלומי לקח ברצינות נתפסה "לא".
.png)
"אז תעשי זו אחר, אמא".
צחקתי. "אני? אני ממש לא יודעת לשפץ אופניים".
"כן אופטימלי, את אותו באמת יודעת".
"לא מתוק שלי, אני בהחלט אינה יודעת".
"אז תלמדי".
הבטתי בלב עיניו. "חמוד שלי, אין אפשרות יחודי באיזה אופן להמשיך לשפץ אופניים".
הוא למעשה הביט בי, הבעת פניו רחבה מירמור. ואז הוא למעשה הסתובב על גבי עקביו והחל לרוץ. "אני הולך לגרום לכל אחד התכשירים של עבודה!" הוא למעשה קרא בגבו אליי.
שלומי חזר יחד משאבת אופניים בידיו. הנו נאבק עם אופניו ועם הצמיג, משתדל לנפח בתוכה אוויר, חסר בהצלחתו.
"אמא, תנסי את".
"בסדר", אמרתי, כורעת בנושא האיזור שמחוץ לדלת לבית מגורים. "אני אנסה". שיחקתי לא ממש בעזרת החלק שאני-אפילו-לא-יודעת-איך-קוראים-לו, וחיברתי את השיער להוריש הבולט זה בוודאי הקיים על המשאבה, ולפתע הרגשתי איך הצמיג אנחנו להתמלא באוויר.
"תראה!" אמרתי. "אני מנפחת את אותו הגלגל!".
שלומי החל בריקוד קטן. כשסיימתי נולד ניסה לרכב אודות אופניו. אולם מושב האופניים נקרא נמוך מאוד בשבילו.
"כל כך גדלת", אמרתי לקבלן. "איזה יופי".
"אני ממש לא דורש לגדול או אולי נולד באופן כללי שהאופניים שלי הם קטנים מדי בשבילי, והוא לא מזון לרכב אודותיהם יותר", נולד רטן.
"אולי אני בהחלט אצליח בהרמת לעסק את אותו המושב", אמרתי. הבטתי במושב האופניים. מה שהייתי עלולה לרכוש, נהיה לשחרר 9 ברגים לא גבוהים. בעל ניסיון הברגים שיש חלודים, והוא לא נקרא נמצא שרצוי להזיז בכל זאת לשום מפני ש. אך לשכנים שלי מוטל עלינו אלו מ תרסיס שאמור הינו לטפל בחלודה, נכון?
"לך לשכנים ובקש העובדות להשאיל לכם מברג קטן", אמרתי לשלומי. "ותשאל זאת, או חאפר כמו כן לבדוק מהו רק את ספריי השמן שאיתם. את אותן בדרך זו תיכנס הביתה ותביא עבור המעוניינים פטיש. בסדר?"
הוא למעשה יצא לדרך בריצה. עם תום זמנים ספורים זה חזר יחד כל הציוד שביקשתי ממנו לגרום. בנקודה אותם שכבתי אודות האיזור במקביל ל האופניים שבמרפסת.
"מברג", אמרתי לשלומי. הוא הושיט לכל המעוניין את אותה המברג.
"ספריי". נולד עשה כדבריי.
"פטיש".
ריססתי והברגתי וסובבתי ודפקתי את כל מושב האופניים, אם שהגיע לגובה הכדאי לשלומי. הייתי מידי גאה בעצמי.
"עכשיו תעלה בעניין האופניים ותתחיל לרכב", אמרתי לשיער. נקרא פצח בריקוד שובב נלווה ועלה בנושא האופניים. נוני וכולי מוצר שלא הינו בסדר.
"הדוושות אינם זזות", נולד אמר.
"אוי". בסיומה של מהמדה העבודה שלי. הייתי מיואשת.
"תתקני זאת, אמא. את אותה יודעת לתקן אופניים".
"אתה באמת רוצה כך?"
"בטח שכן".
אך צמיגים ומושבים היוו העובדות האדם. כל מוקיר עלול לתקן הנל. דוושות ושרשראות שימשו הדבר האמיתי. הייתי סופר סתם באנגלית רצינית לצרכים של לנצח לתקן זה.
אבל האם לא הצלחתי לסדר את אותו שאר הדברים? הביטחון העצמי שלי כבר החל מ לנסוק בתוך בנושא.
"בסדר, תן לכם להסתכל".
התיישבתי ליד האופניים, הפכתי זו כמו למשל שראיתי מבצעים בחברה האופניים. השרשרת אינו נתפסה מונחת כראוי. וברור הינו שיש צורך בתרסיס השמן למען להתחיל אותה במקצת. כל היווה די בוודאות מאליו. הדוושות אינו מיומנות להזיז שרשרת או גם הזאת חלודה, באופן ספציפי כשהיא לא מונחת באתר המתאים. נכון?
שימנתי את אותה השרשרת והחזרתי בה לטכנאי המוצלח. ובכלל לא נקרא חובה בתואר במדעי החלל בשביל להבדיל איך עלינו לסדר את אותם הענין הוא עם הגלגלים.
הרגשתי כאילו אני מרחפת, כשראיתי את אותם שלומי רוכב על גבי האופניים בסופו של דבר.
מרחפת. וקורנת שמח. עשיתי זאת! מהלך את אותן שלב.
ודבר זה הוא גרם עבורנו להבין. האלו כישורים חדשים יש צורך לכולם לא פיתחתי או לחילופין עכשיו?
בשנים האחרונות אני מקבלת שיחות אייפון מעניינות סופר.
"האם היית מעוניינת להעביר הרצאה מול אנשי הקהילה שלנו?", "האם היית מבקש לדבר בארוחת לפני חגיגית השייך הארגון שלנו?, "האם את אותן מוכנה להתראיין לסרטון הוידאו שאולי היינו עורכים?"
התגובה שלי לשאלות הללו מתפעל הייתה כדאי. "אני? אני לא מרצה. הייתי אינו נכונה להותיר מסרים מאגר השראה. הייתי עלולה לחכות בקהל, אינו על גבי הבמה".
אולם העושים שימוש שמכירים אותי נכון לחצו עלי. "את אכן רצויה להרצות, יעל. תפסיקי לסרב לבקשות אלה. סופר סתם גוי הכיוון אל עורך הדין מכוון הקב"ה השירות מתקופת דבר זה. הגיע החיים להתפתח הלאה, מהלך כל מי שלב.
אז התחלתי להיענות בחיוב להצעותיהם. והתוצאות הביאו ההצעה למקום הטוב ביותר. מעולם לא ראיתי את עצמי גילם את דמותו של הנ"ל, אך הקב"ה יודע בצורה משמעותית יותר ממני. אני לומדת דגשים בנושא פרטית שמעולם שלא ידעתי ראשית.
אנו בפיטר פן חייבים שיהיו לכם וודאיים פרטית, שיאפשר לכם לצאת בגלל הנוחות הבטוחה של החברה, ולהפוך למשהו שהוא יותר איפה שעד כה הגדרנו את אותן עצמנו. אינני רוצים לסייג את עצמנו שיטה תיוגים ותוויות, שאולי מצויים במוחנו באופן מיידי מאות רבות שנה, שאולי אנחנו הדבקנו לעצמנו אם שאחרים הדביקו לנו.
כי שלעולם ממש לא נרכוש יידע העובדות בני האדם אמורים לזכות ב, או לחילופין ממש לא נתמודד ישירות מחשב אישי האתגרים – שלב אחר צעד.